מאת: אלעד שניר, צוות האתר
למלחמה באלימות במשפחה יש חשיבות רבה. היא נועדה לעצור את אחד הדברים שגורמים לנזקים הגופניים והנפשיים החמורים ביותר – אלימות במשפחה (וכן אלימות מילולית במשפחה). במלחמה זו, אחד הגורמים המסייעים לה הוא האמינות של התלונות. כאשר מתקבלת תלונת שווא, כל המאבק נגד האלימות במשפחה נסוג צעד אחורה. לא רק זאת, תלונת שווא פוגעת ללא הצדקה באדם שנגדו נוגשה התלונה. מהצד השני, אם המערכת חושבת שהתלונה מוצדקת, אז חיי האדם ייפגעו בצורה קשה (גם אם, באופן פרדוקסלי, המאבק נגד אלימות במשפחה לא ייפגע).
תלונת שווא על אלימות במשפחה היא תלונה על כך שאדם הפעיל אלימות כנגד בן משפחתו, למרות שהוא לא עשה כן. התלונה צריכה להיות שקרית ביודעין, כדי שהיא תיחשב לתלונת שווא. כאשר המתלונן הוא הקורבן, יש לו ידיעה ממשית.
מהי לא תלונת שווא על אלימות במשפחה? כאשר מי שאינו מצוי במהלך העניינים (בין הבעל לאישה, לדוגמא, או כאשר יש חשד שמתרחשת התעללות בילדים) מתלונן על אלימות במשפחה (ואם לא הייתה אלימות במשפחה), ברור שמדובר בהשערה בלבד. כמובן שהמתלונן צריך לומר על מה השערתו מתבססת. אם הוא אומר דברי כזב בחוסר תום לב המובילים לסברה שיש אלימות במשפחה, הרי שמדובר בתלונת שווא.
לרוב יש מטרה לתלונת שווא, שהיא נקמה על משהו שהנילון עשה (כל עוד מעשהו לא מגיע לאלימות במשפחה – משום שאז התלונה אינה תלונת שווא) למתלונן או השגת יתרון (למשל בהליכי גירושין).
יש שתי אפשרויות לתחילת מעורבות המערכת. האחת היא תלונה במשטרה והשנייה היא בקשה לצו הגנה על פי החוק למניעת אלימות במשפחה (או צו הרחקה או צו איסור הטרדה) מבית המשפט. בשני המקרים הללו, יכולה להתגבש תלונת שווא.
בירורה נעשה כמו כל בירור של עבירה (שהרי תלונת שווא, בכל עניין, היא עבירה לפי חוק העונשין). המשטרה תצטרך לברר קודם כל האם אכן לא התבצעה אלימות במשפחה (כמובן, כאשר מדובר על אלימות מילולית במשפחה, הרבה יותר קשה לברר). אם הסתבר שלא היה ולא נברא, יהיה צריך לברר האם המתלונן ידע על כך שלא הייתה אלימות במשפחה. המשטרה תעשה זאת באמצעות גביית עדויות וכן באמצעות שיחות עם עדים ו/או באמצעות ראיות. יש להבהיר, כי גם אם נקבע שאין מספיק ראיות בשביל הגשת כתב אישום נגד הבעל (למשל), זה עדיין לא אומר שיש מספיק ראיות בשביל לקבוע שלא הייתה אלימות במשפחה. כלומר, ייתכן מצב שבו לא יוגש כתב אישום נגד אף אחד מהצדדים (מה שייתכן לא רק בשל חוסר ראיות אלא גם בשל חוסר עניין לציבור).
כאשר דברי השקר נאמרו בבקשה לצו מבית המשפט ע"פ החוק למניעת אלימות במשפחה, בית המשפט יהיה זה שיברר "ראשון" האם התלונה הייתה תלונת שווא. הכוח שלו הוא להטיל הוצאות על הצד המבקש (אם יחשוב שהתלונה הייתה קנטרנית ותלונת שווא). הסיכוי שהוא יעשה כן, נמוך ביותר, גם אם הוא סבור שהבקשה הייתה קנטרנית, על מנת שלא לדכא את המאבק באלימות במשפחה ועל מנת שלא לפגוע במבקש אם השופט טועה. אין לבית המשפט שאליו מוגשת הבקשה לצו הכוח להרשיע מיד בעבירה. הוא כן יכול להמליץ למשטרה לחקור את העניין, ואז מתחילה מעורבות המערכת הפלילית, כפי שהוסבר לעיל.
כפי שהוער לעיל, המערכת (בין אם מדובר במשטרה ובין אם מדובר בשופט) נמצאת בדילמה כאשר היא חושדת שהתלונה שנמצאת לפניהם היא תלונת שווא. אם היא תפעל (דהיינו, תטיל הוצאות על המתלונן, תרשיע, תגיש כתב אישום או תנקוט בפעולה אחרת שעלולה לפגוע במתלונן) היא עלולה לפגוע שלא בצדק במתלונן. לא רק זאת, היא עלולה להסיג לאחור את המאבק באלימות במשפחה (וכן את המאבק נגד התעללות בילדים). מצד שני, אם היא לא תפעל והתלונה אכן תלונת שווא, תהיה הרתעת חסר מפני תלונות שווא. זה יוביל להתגברות במספר תלונות השווא בגין אלימות במשפחה, וכך לפגיעה באמינות המתלוננים ושוב המאבק נגד אלימות במשפחה יינזק. על רקע זה של קרני הדילמה, קיימים וויכוחים ציבוריים בנוגע לטיפול בתלונות שווא ובתלונות שחושדים שהן תלונות שווא.
תלונות שווא בגין אלימות במשפחה פוגעות במשפחה ובחברה במספר רבדים:
1. תלונות שווא פוגעות בנילון, שצריך להתמודד עם תלונת שווא שהוגשה נגדו (בגין אלימות במשפחה או אף התעללות בילדים).
2. תלונות שווא מבזבזות את זמנה של המערכת.
3. תלונות שווא מפחיתות מאמינות התלונות בכלל ובכך פוגעות במאבק נגד אלימות במשפחה.
על כן רצוי לא להגיש תלונות שווא ויש לדעת כיצד להתמודד עימן.